כאלפיים בני אדם, בני משפחה, חברים, אנשי קיבוץ יפעת ועמק יזרעאל, חיילים בודדים וים של כומתות אדומות של לוחמי הצנחנים, ליוו היום למנוחות את צביקה לוי ז״ל, האבא של החיילים הבודדים וחתן פרס ישראל, שהובא לקבורה בבית העלמין של קיבוץ יפעת בעמק יזרעאל. צביקה לוי היה בן 70 במותו ועל קברו הרענן הונחו עשרות שיחי כותנה, אותם שיחי כותנה שבחייו הקפיד צביקה להניח על קברו של כל לוחם.

האלוף(במיל.) והשר לשעבר מתן וילנאי שהיה חבר קרוב של צביקה לוי הספיד אותו ואמר: ״אין ספק שזה המקום, אין ספק שזה לא הזמן. מוקדם מדי. אני הכרתי את צביקה בצנחנים כשהיינו ילדים. שנות ה-60. הקמת גדוד חדש, 202. אי אפשר שלא היה לראות את צביקה. בכל מקום רוחו נמצאת. זה היה דבר מורכב, להקים את הגדוד יש מאין, והוא שם. עדיין לא קצין... צביקה הפך לגיבור ישראלי באמונה העמוקה שלו, בהתייחסות לבני אדם כאנשים. עם החיילים הבודדים הוא עשה עבודת קודש ועל כך זכה לפרס ישראל שללא ספק הגיע לו. המחלה הארורה הזאת הגיעה לא לאיש הנכון לא בזמן הנכון אבל זה לא בידינו. וכל מה שאני יכול להגיד שאני אזכור את צביקה תמיד. וכשאני פוגש בני אדם ומטפל באנשים אני תמיד אזכור את צביקה שכאילו הייתי מפקדו אבל בעצם הוא היה זה שאומר "מתן, אבל.." ואני הייתי עושה. צביקה בנה הכל במו ידיו. הוא לא ירש, הוא לא קיבל. הוא עשה כי צריך לעשות. והחינוך הזה של לעשות, היה הדבר החזק ביותר שאפיין אותו״.

הרמטכ״ל לשעבר בני גנץ, הספיד את לוי ואמר: ״צביקה לוי האיש הטוב שביקש טוב. תכיר, זה צביקה. כך בפשטות אמרו לי החברים בחטיבת המילואים כשהגעתי לפקד עליהם. איש נעים סבר וחייכן עמד מולי, כולו מקרין חום ומסירות וניכר שהיה אהוב על סביבתו. מה תפקידו שאלתי, אתה עוד תדע השיבו לי. הוא אדם טוב אמרו לי. ולמדתי להכיר את צביקה בתרגילים ובתעסוקות המבצעיות תמיד נוכח, תמיד פעיל, תמיד מסור ותמיד מורגש. מלא הומור ושמחה. שירת העמק הייתה לשירת חייו שמחת עונות השנה וטובת הארץ מלווה אותו ואת בבת עינו כל הזמן. צביקה היה איש חילוני ואני חושב שראיתי איש שהאמונה שלו היא עשיית הטוב. החבר'ה צדקו. הם הכירו את צביקה כמה עשורים לפני. אבל גם הם לא דמיינו עד כמה רחוק באמת הטוב הזה יכול להגיע. הם לא ידעו, הם לא יכלו לדמיין שצביקה ישמר את הטוב לא רק כאופי פעיל אלא ממש יהפוך אותו למפעל חיים״, אמר גנץ והמשיך,

״ואת מפעל הטוב והמסור של צביקה כולנו ראינו. מאות המפקדים שעל דלתם הקפיד להתייצב, עשרות קיבוצים אותם הפעיל, מיליוני אזרחי המדינה, כל אלו קמו בתשואות מוצדקות עת הוענק לו פרס ישראל למפעל חייו. יותר ממה שאנחנו הבנו מה עשה, החיילים הבודדים חשו והרגישו. אלפים מהם זכו ושמחו בעשייתו שהקלה עליהם את מסע החלטתם לשרת. הם כולם כאבו את מחלתו וכולם מזילים דמעה על לכתו. הם ידעו לספר לילדיהם על האיש המופלא הזה שהיה איתם ובשבילם בגובה בעיניים בתמיכה הורית כה נדרשת בידע מקיף על סבכי המערכת ותלאות השירות ובנחישות אין קץ לפתוח עבורם כל סבך וקשר.

צביקה אהב שיאהבו אותו. ואנחנו באמת אהבנו אותו. אבל יותר מזה - צביקה אהב לאהוב. הוא תמיד חתר לטוב ותמיד מצא אותו. יום אחד עמוק בתוך תקופת מחלתו הקשה, מצלצל הנייד ועל הצג מופיע באופן מפתיע לחלוטין צביקה לוי. וואי אני אומר לעצמי, זה לא טוב. שלום בני זה צביקה לוי. קול חלש אבל נחוש וטוב כתמיד. איזה כיף לשמוע היה אותו שוב. איזה כיף היה לטפח תקוות בריאות איזה כיף היה לחוש את צביקה, וצביקה המשיך למרות הגבלת מחלתו בהכוונת הטוב ועשייתו. צביקה הראה לנו שהטוב יכול לגבור על הקושי. צביקה לימד אותנו בעשייתו כי הקושי רב אך הטוב רב ממנו. נעשה זאת כולנו, נכיר בקושי ונתעקש ונפעל שהטוב ינצחו״.

בנותיו של צביקה עידית, מיכל ומעיין ספדו לו. "אני יודעת שאבא מחכה למילים שלי כי אני מחוברת אליו בנשמה. אני כמוך, לא אישה של נאומים. שנינו יודעים שיש בינינו קשר מיוחד ועמוק. שנינו יודעים שאני חייבת לך את חיי. הצלת אותי ממקומות קשים. הדלת שלך תמיד הייתה פתוחה בפני. אני אסירת תודה שאלוהים נתן לי לעשות תיקון ולטפל בך ולשיר לך", ספדה בתו עידית. ומיכל אמרה: "אבא גיבור, תמיד מחזיק את היד שלא אפול. מסתער על החיים. לא רציתי לשחרר אותך. רעדתי מפחד שתלך. במלחמה האחרונה נפרדת מאתנו. היית הכי חזק שהכרתי, ואז אמא בישרה שיש לך ניוון שרירים. צרחתי לשמים והתפללתי לנס. אנחנו נשארים כל המשפחה ביחד כגוף אחד". הבת הצעירה מעיין פנתה לאביה ואמרה: "מעמד הפרידה ממך משתק. אין מלים שישאו את כובד הפרידה ממך. לכל אחד היה צביקה שלו. היינו שבויים בקסם ובאהבת האדם, שמחת החיים והתשוקה לחיות אותם עד תום. שלוש השנים האחרונות היו מסע אפל ואכזרי. גם לגוף שלך יש סוף, ועכשיו הזמן לחזור לאדמת העמק שכל כך הערצת. העמק לבש ירוק לכבודך".