נטליה, בתה של נדיה, שהצליחה לחלץ את שתיהן מהתופת, מספרת על המסע הארוך שעברו בדרך לישראל: "העיר של אמא היא הראשונה שהופצצה על ידי הרוסים בדרכם לקייב. מספר ימים לאחר שהגעתי לטפל באמא העיר הפכה לנצורה ומופגזת. בית החולים שהיינו בו לא היה ממוגן ולא יכולנו לצאת ממנו. לבסוף שחררו אותנו כי בבית החולים לא היה חשמל, מים, חימום או תנאים ראויים לטיפול בחולים. שוחררנו לבית אמי והייתי בקשר עם הסוכנות היהודית שישלחו חילוץ רפואי. לאחר כחודש הגיע החילוץ המיוחל. אמא שלי נאלצה לסוע במשך כ8 שעות על רצפת אמבולנס מפורק. בקייב בצענו עצירה והמשכנו בנסיעה של עוד 9 שעות לבית חולים שדה 'כוכב מאיר' שהוקם על ידי משרד החוץ, משרד הבריאות ובסיוע מערכת הבריאות בישראל, ביניהם קבוצת כללית. הנסיעות היו כל כך ארוכות מכיוון שכל הדרכים הרוסות, אין כבישים ואין גשרים. בבית חולים שדה היינו שבוע ואני מאוד מודה לצוות על הטיפול המקצועי והמסור שקיבלנו שם". 

"לגבול עם פולין הגענו עם אמבולנס אבל על מנת לעבור את הגבול צריך לצעוד ברגל. סחבתי את אמא שלי בכיסא גלגלים במעבר הגבול. שם חיכה לנו אמבולנס של איחוד הצלה שהעביר אותנו לורשה לטיסה שלנו. מנתב"ג הגענו למרכז הרפואי העמק. הכל תואם עוד כשהיינו בבית חולים שדה. הצוות יצר קשר עם המרכז הרפואי העמק מקבוצת כללית והגענו לפנימית ד'. הבת שלי, קטי, היא אחות במחלקה ולכן לאמא שלי היה חשוב מאוד להיות קרובה לנכדתה ואפשרו לנו את זה. אנחנו מודים לצוותים שמטפלים באמא ועושים הכל כדי שנרגיש טוב. כאן אנחנו מרגישות בטוחות, מרגישות בבית", מסכמת נטליה.