חנה וייס נולדה ב 1939 באיטליה ובהיותה בת 16 נשלחה למחנה ההשמדה בירקנאו. כל בני משפחתה מצאו את מותם בתאי הגזים ורק היא ואחותה הגדולה שרדו. בתום המלחמה שבה חנה לאיטליה ולמדה את מקצוע הסיעוד בו עסקה כל חייה והיתה מוכרת בנצרת עילית כאחות בטיפת חלב בראשית היישוב ולימים אחות בבית ספר "עצמון".

לנצרת עילית הגיעה בשנת 1957 וילדה את שלושת ילדיה דורין, עלי ונעומי. כשילדיה היו קטנים היא נתבקשה על ידי אחת המורות לספר לתלמידי הכיתה על השואה. "זו הייתה הפעם הראשונה שביקשו ממני לספר על השואה, עד אז אנשים לא רצו לשמוע", נהגה לספר ולציין כי מאז לא הפסיקה לספר ולקחה על עצמה להמשיך ולהעביר את סיפור הזוועה גם במסעות בני הנוער לפולין. "הקמת מפעל הנצחה במו ידייך והקדשת כל רגע פנוי על מנת לחזור ולשחזר את הגהנום שעברת. בחרת בדרך הקשה ונשאת על כתפייך הקטנות את נטל הנחלת הזיכרון מתוך אחריות עצומה ותחושת שליחות" ספד ראש העיר רונן פלוט.

חנה המשיכה לספר עד לימיה האחרונים. לפני חצי שנה, בנר ראשון של חנוכה, היא זכתה לכבוד שמגיע לה לאחר שראש העיר רונן פלוט ביקש להעניק לה את התואר יקירת העיר נצרת עילית. חנה התקשתה להסתיר את התרגשותה והודתה לראש העיר על הכבוד שהעניק לה. "כשהיא שרה בטקס את השיר "החיים יפים" מתוך הסרט על השואה של רוברטו בניני לא נשארה עין אחת יבשה באלום, כולנו בכינו ווהערצנו אותה" סיפר ראש העיר פלוט.

חנה נשאלה לא פעם מהיכן היא שואבת את הכוחות לחזור שוב ושוב לפלין במסגרת מסעות בני הנוער וליווי משלחות, "אין דבר כזה קשה. כשאני בבית אני יכולה לחשוב על קושי. כשאני בפולין הקושי לא קיים – אין קור, אין כאב, אין עייפות. הגוף כולו מכוון למטרה אחת, לספר על הזוועה ולעשות את זה הכי טוב שאפשר. כשאני מתחילה לדבר כנראה שאני נמצאת בעולם אחר", סיפרה חנה.

חנה הייתה ממדליקי המשואות ב"יד ושם" ובשנת 2010 נשאה נאום בעצרת המרכזית של יום השואה והגבורה בשם הניצולים. עם היוודע דבר פטירתה, העלה ראש העיר רונן פלוט פוסט מרגש לדף הפייסבוק שלו, וקרא לתושבי העיר ללוות את חנה ז״ל בדרכה האחרונה. תושבים רבים נענו לקריאה, הגיעו להלוויה וחלקו לחנה וייס כבוד אחרון. בתה דורית נשאה הספד מרגש וסיפרה על אמא שלה, ״היית וונדר וומן אמא, ראית ומצאת בחיים רק את הטוב ובכל הזדמנות אמרת שהחיים טובים״.